ערב
נחישות
כמו שאמרתי היום בבוקר, השלמות שתספק את המסגרת עבור הדיון שלנו במהלך הריטריט היא השלמות של נחישות. החשיבות של נחישות היא בתואם עם ההבחנה של הבודהה ששורשן של כל התופעות הוא תשוקה. המטרה של תשוקה היא להשיג עונג, אושר, שמחה וקלות, ולהימנע מסבל וכאב. במילים אחרות, היא מתחילה בחוסר סיפוק. אתם לא אוהבים את הכאב שממנו אתם סובלים, ואתם לא מסופקים מהעונג שאתם חווים. אתם רוצים משהו טוב יותר.
לכן, זה נכון שתשוקה יכולה להיות מקור לסבל, אבל היא יכולה לתפקד גם כחלק מהדרך אל סוף הסבל. או, אם אנחנו מנסחים את הדברים אחרת, יש סוג של חוסר סיפוק שגורם לסבל, אבל יש גם סוג של חוסר סיפוק שנותן לנו מוטיבציה לצעוד בדרך. התשוקה וחוסר הסיפוק שמעוררים מוטיבציה לדרך הם אלו בהם נתמקד הערב.
יש כל כך הרבה דברים מענגים בחיים וכל כך הרבה כאבים, שזה בלתי אפשרי להשיג את כל הדברים המענגים ולהתחמק מכל הכאבים. בו בזמן, חלק מהדברים המענגים, כשאתם רודפים אחריהם ומנסים להשיג אותם, לא מאפשרים לכם להשיג תענוגות אחרים. לדוגמה, אם אתם רוצים להיות מוערכים על ידי אנשים מכובדים ומעוררי הערצה, אבל אתם גם רוצים שיהיו לכם ארבעה או חמישה רומנים, אתם תצטרכו לוותר על אחת משתי התשוקות האלו. זה כמו שאתם שותלים צמחים שונים בגינה שלכם: חלק מהצמחים צומחים טוב יחד, וחלק לא. אם תשתלו אקליפטוסים בגינה שלכם, הם יהרגו את כל העצים והצמחים האחרים.
זה אומר שאנחנו צריכים לבחור בין התשוקות שכדאי לנו ללכת אחריהן ובין אלו שלא. כדי לעשות את זה, נדרש מאתנו לנווט בין התשוקות שלנו – לבחור מהם הדברים המענגים שעדיף להניח להם, ולהשאיר אותם בלתי מושגים, ובנוסף, אנחנו צריכים לבחור מהם הכאבים שיש לסבול ולעמוד בהם, ומהם הכאבים שלא. בכך שאנחנו נושאים ונותנים בדרך כזו, ההחלטה שאנחנו מקבלים מבוססת על הסיבה או הרציונל שהתודעה מציעה עבור כל תשוקה. זה אומר שהתשוקות שלנו אינן איד טהור (כלומר, תאווה גולמית, גסה וחייתית). כדי להצליח במשא ומתן הזה, שתמיד מתרחש בתודעה, כל תשוקה צריכה שיהיה לה חלק הגיוני כלשהו. חלק מהסיבות עשויות להיות לא מאוד מיומנות, אבל ישנה סיבה, היגיון, לכל תשוקה. זאת הסיבה שאפשר להשתמש בהגיון כדי לשאת ולתת, לנווט ולבחור בין התשוקות השונות.
בחירה בין דברים שונים תמיד כרוכה בהחלפה: יש לזנוח דבר מסוים כדי להשיג דבר אחר, אידיאלית שיש לו איכות גבוהה יותר. עכשיו, בגלל שכל התשוקות מכוונות אל אושר אבל מבוססות על רעיונות שונים על מה הוא למעשה אושר וכיצד ניתן להשיג אותו בדרך הטובה ביותר, להבחנה שלנו בנוגע לטבעו של אושר אמיתי יש יכולת פוטנציאלית להצליח להביא מעט סדר ועקביות אל תוך התשוקות שלנו. אחרי הכול, לכול התשוקות שלנו יש מטרה משותפת. אבל כדי שההבחנה שלכם תצליח, היא צריכה להציג תמונה עקבית של המשמעות של אושר ארוך טווח ולהציג את התמונה הזו בדרך מושכת.
הבודהה אמר בעצמו שההתעוררות שלו הסתמכה על שתי איכויות שהן טבועות בתשוקה שהיא חזקה. איכות אחת הייתה חוסר סיפוק בנוגע לכל המיומנויות שהן עדיין לא מספיק טובות כדי להגיע אל המטרה במלאות. במילים אחרות, אתם לא מתכוונים להסתפק בשום דבר אחר מלבד השגת המטרה באופן מלא. האיכות השנייה היא חוסר נכונות לוותר, לא משנה מהם הקשיים. במילים אחרות, אתם לא מוותרים עד שאתם מגיעים אל המטרה שלכם.
עכשיו, חוסר סיפוק קיים בכל תשוקה, אבל הבודהה מיקד ספציפית את חוסר הסיפוק שלו על רמת המיומנות בפעולות שלו. כל עוד שהפעולות שלו לא הגיעו אל אושר אמיתי, הוא ניסה לפתח אף יותר את המיומנויות שלו. ובנוגע למאמץ שהוא היה צריך להשקיע, הוא דרש ממנו לוותר על דברים מסוימים, וזה אומר שהבודהה היה צריך לפתח גם עמידות והשתוות נפש. השם של התשוקה הממוקדת הזו הוא נחישות. נחישות היא תשוקה כוללנית שמנסה להביא סדר מסוים אל שאר התשוקות שלנו, כדי שהן יוכלו לעבוד יחד להשיג מטרה נחשקת. מטרה שהיא נחשקת עמוקות. כשנדון על השלמות של אמת, אנחנו נראה את ההסבר של הבודהה על כיצד תשוקה או נחישות מהסוג הזה הופכות להיות ממוקדות בהשגת ההתעוררות.
אבל בקצרה, ההסבר הוא זה: כשאנחנו נפגשים עם אדם שהפעולות שלו משרות בנו ביטחון ואמון, אנחנו מבלים זמן עם האדם הזה, מקשיבים לדהמה של האדם הזה, ומהרהרים עליה עד שהיא נשמעת הגיונית. המילים ודוגמתו האישית מראות לנו שהדהמה פותחת בפנינו אפשרויות חדשות בחיים, ומצביעה על יכולות בתוכנו – יכולות שאולי לא הבחנו בהן לפני כן. כשהאפשרויות האלו מוצאות חן בעינינו, ואנחנו מבינים שנצטרך לפתח את היכולות האלו כדי להשיג אותן, זה הזמן שבו אנחנו מעוררים בתוכנו את התשוקה ללכת בעקבות הדהמה.
הדבר שהאדם הזה ילמד אותנו הוא שנצטרך לעמוד בפני עובדת המוות, ושנצטרך לחשוב על מה יישאר עימנו כשהמוות יגיע. בנוסף, הוא או היא ילמדו אותנו שזה אפשרי למצוא דרך שמובילה אל אושר שלא מת.
עכשיו, זכרו את ארבעת ההחלטות הנחושות שהזכרנו היום בבוקר:
לא לזנוח את ההבחנה,
לשמור על האמת,
להיות מסורים לויתור,
ולהתאמן עבור רוגע.
בואו נדבר על כל אחת מארבעת ההחלטות הנחושות האלו.
נתחיל עם הבחנה. למרות שכל הדברים שאנחנו חווים מתחילים עם תשוקה, אנחנו לא תמיד מקבלים את התוצאות הרצויות. כלומר, את התוצאות שחשקנו בהן. או שאנחנו הולכים אחרי תשוקות לא-מיומנות ושיטות תרגול לא-מיומנות, או שאנחנו לא מצליחים לעורר בתוכנו את המוטיבציה להמשיך לדבוק בתשוקות מיומנות ובשיטות תרגול מיומנות כשאנחנו נתקלים במכשולים. כדי להשיג אושר שהוא אמיתי, אנחנו צריכים הבחנה כדי שתעזור להביא מעט סדר אל התשוקות שלנו. זה יאפשר לנו לבחור מטרה נבונה, לשפוט ולהחליט בעזרת אלו אמצעים אנחנו יכולים להגשים את המטרה הזו – ולעורר בתוכנו מוטיבציה להמשיך לדבוק באמצעים האלו למרות המכשולים. זאת הדרך שבה הבחנה צריכה לתת הכוונה והדרכה לשאר ההחלטות הנחושות.
להבחנה יש שני היבטים בדברי הלימוד של הבודהה, היבט של הראש וגם היבט של הלב, שני ההיבטים מכוונים אל אושר לטווח הארוך.
ההיבט של הראש מתעסק עם חישוב: להבין את הקשר שבין סיבה ותוצאה, ולחשוב כיצד להשתמש בעקרונות של סיבה ותוצאה כדי למצוא אושר שמצדיק את המאמץ שיש להשקיע כדי להשיג אותו. כשהבודהה נתן את ההסבר הקצר ביותר שלו לגבי מהות ההתעוררות שלו, ההסבר היה למעשה הצהרה על העיקרון של סיבה ותוצאה. ההסבר מראה שישנה תבנית לסיבה ולתוצאה, אבל היא לא דטרמיניסטית. ישנו חופש פעולה מסוים. אנחנו נדבר עוד על הנקודה הזו מחר בערב.
בנוגע להיבט של הלב בהבחנה, הוא מתמקד באושר שלא משתנה – ולכן אף פעם אינו מופרע או מתערער – וגם באושר שלא גורם לנזק. יש חלק בתודעה שרוצה להשיג מנוחה ארוכת טווח. כמו שהבודהה אמר, אין אושר מלבד שקט. עכשיו, יתכן שנרצה להתווכח עם האמירה הזו, ולציין את סוגי האושר הרבים שהם לא שקטים בכלל.
אנחנו גם נוטים לחשוב שאושר דורש גיוון: גבינת עזים היום, גבינה כחולה מחר. אבל בעיקרון זה ככה בגלל שמה שאנחנו מקבלים מהתענוגות הרגילים שלנו הוא לא באמת מספק. מה שהלב באמת רוצה הוא משהו, שכאשר אנחנו משיגים אותו, אנחנו לא צריכים שום דבר אחר. לימדו אותנו שסוג כזה של אושר הוא בלתי אפשרי, אז אנחנו צריכים לנסות לספק את עצמנו עם מגוון של תענוגות חושיים – אבל ההתחלה של הבחנה אמיתית כפי שהבודהה מתכוון אליה היא להיפתח לאפשרות שאושר שהוא לגמרי מספק וגם חף מאשמה הוא אפשרי, בעזרת האימון הנכון, למרות הכול.
עכשיו, תוך כדי כך שאנחנו מכניסים הבחנה לחיינו, אנחנו צריכים לשלב את שני ההיבטים האלו של הבחנה; הראש והלב. הראש שלכם צריך לאמן את הלב להיות מוכן להודות בתבניות של סיבה ותוצאה, כדי שלא יפעל בתגובה לדחפים בלבד – וכדי שהמאמצים של הלב לא יתבזבזו בפעולות שהן חסרות ערך. בנוסף, הראש צריך לאמן את הלב להבין שרק עצם העובדה שיש לו כוונות מיומנות היא לא מספיקה לכשעצמה. הלב צריך להיות מספיק נחוש ועמיד כדי להפוך את הכוונות האלו למציאות. כלומר, להגשים את הכוונות האלו הלכה למעשה. זה אומר שכדי שהלב יוכל להיות באמת טוב, הוא צריך להיות גם חזק. זה בה לידי ביטוי ברשימת השלמויות עצמן: כוונה טובה צריכה להיות מגובה על ידי אמת, עמידות והתמדה אם אנחנו מתכוונים לפתח אותה כשלמות. באותו הזמן, הלב שלכם צריך לאמן את הראש להשתמש באינטליגנציה שלו בחיפוש אחר אושר שהוא מהימן ובלתי מזיק.
זאת הסיבה שהבחנה, כחלק מדרך התרגול של הבודהה, היא עניין של השקפה נכונה וגם של כוונה נכונה. כוונה נכונה היא הנחישות לפעול למען אושר אמיתי בהתאם למה שהאינטליגנציה שלנו מקבלת כהשערת עבודה ראשונית בקשר ליחס שבין סיבה ותוצאה. המשמעות של "לא להזניח את ההבחנה" היא לשמור את נקודת המבט ארוכת הטווח הזו שההבחנה שלנו מספקת בתודעה, תוך כדי כך שאנחנו בוחרים כיצד לפעול בחיי היומיום. הבעיה הגדולה במקרה הזה היא שלעיתים קרובות אנחנו עלולים למעוד בגלל התיאבון הגדול והחשקים הרבים שלנו, כי גם הראש וגם הלב שלנו נשלטים לעיתים קרובות על ידי הבטן.
אני אספר לכם סיפור. יש יצור ימי שקוראים לו איצטלן (sea squirt). זה יצור קטנטן, שמורכב בעיקרון ממערכת עיכול קטנה ומוח קטן. אחרי שהוא נולד, הוא יזרום ברחבי האוקיינוס לפי זרמי הים. כאשר הוא ינחת על מקום שנראה לו כמקום טוב, הוא ישתקע בו ויעביר את המשך חייו שם. והדבר הראשון שהאיצטלן יעשה, ברגע שימצא מקום להשתקע בו, זה לעכל את המוח שלו. הוא יעביר את המשך חייו כמערכת עיכול חסרת מוח.
הרבה בני אדם הם כאלו: התיאבון והחשקים שלנו מכלים את האינטליגנציה שלנו. התפקיד הראשון של הבחנה הוא לא לאפשר למוח שלנו להתעכל על ידי הקיבה, כדי שיוכל ללמד את הלב שהתענוגות קצרי הטווח שלנו יכולים לעיתים קרובות לעמוד בדרכו של אושר שהוא ארוך טווח – וגם כדי שהמוח שלנו יוכל לעורר מוטיבציה בלב ובתודעה לרצות את האושר ארוך הטווח הזה.
כמו שהבודהה אמר, השאלה שעומדת בבסיס ההבחנה היא, "מהו הדבר, כשאני אעשה אותו, שיוביל אל רווחה ואושר שהם ארוכי טווח עבורי?" התבונה כאן היא לראות שיש צורך בפעולות – בפעולות שלנו - כדי שנוכל להוביל את עצמנו אל אושר. בנוסף, הבודהה אומר שאושר ארוך טווח הוא אפשרי, ושאושר לטווח הארוך הוא טוב יותר מאשר לטווח הקצר.
ישנו קטע בדהמהפאדה שבו נכתב שאם אדם נבון רואה אושר ארוך טווח שמגיע כתוצאה מזניחה של אושר קצר טווח, האדם הנבון יזנח את האושר לטווח הקצר למען הטווח הארוך. מתרגם בריטי של הדהמהפאדה אמר שזה לא יכול להיות הפירוש של הקטע: הוא יותר מדי מובן מאליו. ובכן, יכול להיות שהוא מובן מאליו, אבל כמה אנשים באמת חיים ככה? זאת הסיבה שהבודהה צריך להמשיך להזכיר לנו את זה.
כשלמדתי לבחינות הדהמה בתאילנד, אחת מהבחינות מדי שנה הייתה לכתוב שיחת דהמה קצרה שבה הייתי צריך לצטט פסקה מדברי הלימוד של הבודהה. הם סיפקו ספר לימוד מלא בקטעי דהמה, וכל הנזירים הזוטרים שיננו עמוד אחר עמוד של הקטעים האלו. עכשיו, שינון לא היה הנקודה החזקה שלי – ובמיוחד שינון של קטעים שכתובים בשפה שהיא שונה משלי – אז חשבתי לעצמי שאני צריך למצוא כמה קטעים שאני יכול להשתמש בהם ללא קשר לנושא שעליו אצטרך לכתוב את שיחת הדהמה. הקטע הזה היה אחד מהקטעים שבחרתי, והוא עזר לי לעבור שלוש שנים של בחינות דהמה. זה נותן לכם תחושה לגבי כמה העיקרון הזה חשוב.
לעומת זאת, רק להזכיר לעצמכם שאושר ארוך טווח הוא טוב יותר מאשר אושר קצר טווח זה לא מספיק. הבחנה צריכה גם להפוך את האושר ארוך הטווח הזה לאטרקטיבי – כדי לעורר בכם מוטיבציה לעשות את הדברים שאתם לא אוהבים לעשות אבל שיובילו אל אושר ארוך טווח, ולהימנע מהדברים שאתם אוהבים לעשות אבל יובילו אל נזק ארוך טווח.
הבחנה, מהסיבה הזו, צריכה להיות אסטרטגית. ניתן לראות את זה בהדרכה ובהכוונה שהיא נותנת לשאר השלמויות.
למשל, השלמות של אמת: ברגע שהחלטתם בלב שלכם שישנה מטרה שאתם רוצים להשיג, יהיו דברים שתצטרכו לעשות אבל יכול להיות שלא תאהבו לעשות. כמו שנראה כשנדבר על השלמות של אמת, ל-"אמת" יש משמעויות רבות. אבל המשמעות החשובה ביותר שלה ביחס לנחישות היא להיות אמיתיים לעצמכם: להפוך את זה לעניין של כבוד – ללכת עד הסוף ולהשלים את הדברים שאתם צריכים לעשות, ולא לאפשר לתיאבון שלכם להטעות אתכם ולגרום לכם ללכת אחרי תשוקות שיש להן מטרות מנוגדות לפיתוח השלמויות.
הבעיה היא, כשאנחנו מסמנים את ההתעוררות כמטרה, שהאמת של הדרך היא אמת שעדיין לא ראינו עבור עצמו. אנחנו צריכים שתהייה לנו אמונה, השתכנעות, שאושר ארוך טווח הוא אפשרי ושניתן להשיג אותו על ידי הפעולות שלנו. ההשתכנעות הזו דורשת פעולה של הדמיון – כדי להתגבר על העצלנות שלנו כאשר הפעולות שהדרך דורשת נראות לנו קשות מדי.
עכשיו, השקפה נכונה מספקת לנו הנחת יסוד ראשונית כדי להתגבר על הבורות הזו. זאת הסיבה שהיא נקראת השקפה נכונה בניגוד ל-ידע נכון. במילים אחרות, אתם לא באמת יודעים שהשקפה נכונה היא אמת עד שאתם משיגים את ההתעוררות. עדיין, אתם מאמצים אותה כהנחת יסוד בגלל שאתם מוצאים שהיא הגיונית ומושכת, ומכיוון שהיא שמה אתכם בעמדה של כוח בחיים שלכם – כך שאתם לא רק קורבנות של נסיבות החיים.
השקפה נכונה היא לא כל כך עניין של השקפה בקשר לטבע האמיתי של הדברים, אלא, היא השקפה בנוגע לכיצד פעולות מיומנות ולא-מיומנות באמת יכולות להביא עמן תוצאות שהן טובות או רעות. לאחר מכן, כוונה נכונה נבנית על ההבנה הזו. היא נותנת לכם גישות שיש לפתח – והגישות האלו מכוונות אתכם אל הפעולות ודרכי החשיבה שנמצאות בתואם עם השקפה נכונה, כדי שתוכלו לקבל את התוצאות הטובות ביותר. בדרך הזו, על ידי כך שאתם פועלים בתואם עם השקפה נכונה וכוונה נכונה במעשיכם, אתם משמרים את האמת של הנחישות המקורית שלכם וגם את האמת של האופי שלכם. זאת הדרך שבה אנחנו "שומרים על האמת".
ההחלטה הנחושה השלישית היא ויתור, וגם כאן ישנה בעיה דומה. ישנם דברים שנהיה חייבים לזנוח אם אנחנו רוצים להשיג את המטרה, והנקודה במקרה הזה היא לראות שויתור אינו מוביל לתחושה של מחסור. זו החלפה. השקפה נכונה וכוונה נכונה מלמדות אותנו שעל ידי כך שאנחנו מפתחים את המיומנויות של נתינה וויתור, אנחנו משדרגים את עצמנו.
הבעיה שלנו, בתרבות המודרנית שאנחנו חיים בה, היא שכולנו רוצים לנצח בשחמט אבל עדיין לשמור על כל הכלים. אז, אחד מהלקחים של נחישות הוא שאתם צריכים להיות מוכנים לוותר על דברים מסוימים כדי להשיג את מה שאתם רוצים. המשמעות של להיות "מסורים לויתור" היא שאנחנו ממשיכים לבצע החלפות מיומנות באופן רצוני.
ההחלטה הנחושה הרביעית היא רוגע. השקפה נכונה וכוונה נכונה עובדות יחד כדי לתת לנו את הפרספקטיבה הנכונה – הפרספקטיבה ארוכת הטווח שעוזרת לשמור על התודעה שלנו רגועה. הפרספקטיבה ארוכת הטווח הזו היא חשובה במיוחד כשאנחנו עושים את הדברים שאולי לא היינו רוצים לעשות, ונמנעים מלעשות את הדברים שכן היינו רוצים לעשות. היא עוזרת לנו לראות שאנחנו משיגים דבר בעל ערך. היא גם עוזרת לנו להרגיע את עצמנו, ולהחזיר לעצמנו את הביטחון שיש בנו את הכוח להמשיך ולהתקדם בדרך. היא עוזרת לנו לראות את הערך של עמידות והשתוות הנפש, בכך שהאיכויות האלו גורמות לטוּב שלנו – ולאושר שלנו – להיות בלתי תלויים בנסיבות שסביבנו. היא גם עוזרת לנו לראות שהאתגרים והנסיגות של החיים הם למעשה הזדמנויות לפתח את השלמויות של האופי שלנו. היא נותנת לנו כוח בהתמודדות מול קשיים, ואפילו יכולה לעורר בנו תחושה של שמחה על כך שאנחנו לוקחים על עצמנו אתגרים חדשים. למעשה, בניתוח הבודהיסטי בנוגע לכיצד מצבי תודעה מתפתחים בתרגול המדיטציה, רוגע מגיע לאחר שמחה. אז, אנחנו מנסים לשמוח על כך שאנחנו פוגשים את האתגרים האלו.
באותו הזמן, רוגע מתפקד לא רק כחלק מהדרך אל המטרה שלנו, אלא, הוא גם היבט של המטרה אליה אנחנו מכוונים. אנחנו רוצים מטרה שהיא באמת מספקת – מטרה שבה התודעה תוכל למצוא מנוחה אמיתית.
אז, אנחנו שומרים על התודעה רגועה בזמן שאנחנו צועדים בדרך, כדי שתהיה לנו את הסיבולת להתמיד בה עד שנמצא את השלום והשקט האמיתיים של המטרה – ככה אנחנו "מתאמנים רק עבור רוגע".
עכשיו, אתם יכולים לראות שבכל אחד מהמקרים האלו, הבחנה מספקת את הפרספקטיבה הנכונה שעוזרת לנו לאמץ את נקודת המבט ארוכת הטווח הזו. הפרספקטיבה הזו גם מזינה את החוזקות שמאפשרות לנו לשמר את נקודת המבט ארוכת הטווח הזו, תוך כדי כך שאנחנו בוחרים את הפעולות שלנו מיום ליום. וכפי שאמרנו, הפעולות האלו הן בתואם עם הנחישות להגיע אל הדבר שאנחנו הכי חושקים בו: שמחה בלתי מותנית.
אנחנו נמשיך את הדיון הזה מחר בלילה.
שאלות:
שאלה: התרגול של הדהמה נראה לפעמים פרדוקסלי. אומרים לנו לכוון גבוה כשאנחנו מתרגלים מדיטציה, במילים אחרות לכוון אל התעוררות, אבל באותו הזמן מייעצים לנו לתרגל את המדיטציה כמו שהיא כסוג של מתנה, משהו שאנחנו מעניקים בלי לצפות לדבר בתמורה. זה קשה לדעת איך לשלב את הנחיות התרגול האלו.
תשובה: כווני גבוה. צפי למשהו בתמורה. זאת הסיבה שאנחנו מתרגלים מדיטציה. לעומת זאת, אם את חושבת רק על הדברים שתקבלי בסיום הריטריט, את לא תוכלי להתמקד בעבודה שיש לעשות. תחשבי על זה ככה: את נוסעת בדרך שמובילה אל הר ואת רוצה להגיע אל ההר. אבל אם תבלי את כל הזמן שלך בלהסתכל על ההר, את תסטי מהדרך. הדרך להגיע אל המטרה שלך היא להתמקד בדרך. את רק צריכה להסתכל מדי פעם במראה האחורית כדי לראות שההר לא נמצא מאחורייך.
שאלה: מתוך עשרת השלמויות, זה נראה שרק נחישות לא מתפתחת מעצמה. האם נחישות היא תוצאה של קארמה?
תשובה: אף אחת מהשלמויות לא מתפתחת מעצמה. יש לפתח את כולן.
שאלה: מהו ההבדל בין צ'אנדה (chanda), שאפשר לפרש כתשוקה או משאלה, ו-לובהא (lobha), שאפשר לפרש כתשוקה או תאוות בצע?
תשובה: צ'אנדה יכולה להתייחס לכל סוג של תשוקה, מיומנת או לא-מיומנת. למעשה, צ'אנדה היא חלק ממאמץ נכון וגם אחת מהגורמים שמעוררים ריכוז. ישנה סוטה שמספרת על ברהמן שמגיע לפגוש את הנכבד אננדה ושואל אותו, "מהי המטרה שעבורה אתה מתרגל?" ואננדה אומר, "ובכן, אחת מהמטרות היא לשים סוף לתשוקה”. אז הברהמן שואל, "אז, מהי הדרך שמובילה אל סוף התשוקה?". אננדה משיב, "חלק מהדרך הוא ריכוז שמבוסס על תשוקה”. הברהמן אומר, "אבל, חכה רגע, זה בלתי אפשרי. איך אתה יכול להשתמש בתשוקה כדי לשים סוף לתשוקה?" אננדה משיב, "קודם כל, תן לי לשאול אותך שאלה. לפני שהגעת הנה, למנזר הזה, האם הייתה לך תשוקה להגיע לכאן?" הברהמן ענה, "כן”. אננדה אמר, "ועכשיו כשאתה נמצא כאן, האם עדיין יש לך את התשוקה הזו?" הברהמן ענה, "לא”. אז אננדה אמר, "באופן דומה, אתה משתמש בתשוקה כדי לעורר בעצמך מוטיבציה לפעול בדרך שמובילה אותך אל הנקודה שבה אתה כבר לא זקוק יותר לתשוקה”.
בנוגע ללובהא, המשמעות היא תאווה, בעיקרון תאווה לדברים או למערכות יחסים. הבודהה אומר שהתאווה הזו לא-מיומנת אם היא עוברת את גבול הטעם הטוב. זה אפשרי להרגיש תאווה עבור דברים ברמה הגיונית, אבל היא הופכת להיות לא-מיומנת כשאת צריכה לגנוב או לשקר או לעשות משהו לא-מיומן אחר כדי להשיג את הדבר שאת חושקת בו.
שאלה: מה, עבורך, הוא אושר? התשובה שלך תעזור לי למצוא פתרון לנטייה שלי לחשוב על אושר כאל ה-מקגאפין של הבודהיזם. מקגאפין הוא מושג שפותח על ידי אלפרד היצ'קוק כדי לתאר את הדבר שמניע ומקדם את העלילה בסרט, אך בלי שהצופים יהיו מודעים למה הוא הדבר המניע הזה או מה הוא עושה.
תשובה: אנחנו מדברים על אושר אבל אנחנו אף פעם לא מגדירים אותו. הבודהה בעצמו אף פעם לא הגדיר מהו אושר. ואני חושב שישנה סיבה טובה לכך. הוא מדבר על לאמן את התודעה כדי להיפטר מסבל ולמצוא אושר אמיתי, אבל הוא אף פעם לא מגדיר "תודעה", הוא לא מגדיר "סבל", והוא לא מגדיר "אושר”. הוא מגדיר רק את התרגול, והוא עושה את זה בפירוט רב. זה ככה כי תוך כדי כך שאתם עוקבים אחר התרגול, התפיסות שלכם לגבי תודעה, סבל ואושר הולכות להתפתח.
כדי להתמקד על אושר: בהתחלה, אתם רק מודעים לאושר של תענוגות חושיים. כשאתם רואים את המתח שיש בעונג הזה ואת החסרונות שהוא מביא עמו, אתם מנסים לפתח את האושר של ריכוז. תוך כדי כך שהאושר שמגיע מריכוז הופך אתכם להיות רגישים יותר לרמות מעודנות של סבל מתח, אתם מתחילים לגלות את המתח אפילו בתוך האושר של הריכוז עצמו, אז אתם מחפשים משהו טוב יותר ממנו, משהו עם פחות מתח. זה יהיה האושר של ניבאנה, האושר של תודעה שאין לה כל גבולות, בכלל. היא חופשיה לחלוטין ושמחה לחלוטין. ללא היקשרויות. זה האושר שעבורו אנחנו מתרגלים.