יום שביעי

בוקר

אני ולא-אני

אתמול בערב, ציינתי כיצד תחושה בריאה של אני היא חיונית כדי לעורר בתוכנו מוטיבציה לתרגול. לאחר השיעור, קיבלתי המון שאלות בקשר לעניין של "לא-אני", אז אני רוצה לדבר על הנושא הזה הבוקר.

האמונה שהבודהה לימד שהאני לא קיים היא חוסר הבנה גדול במיוחד בבודהיזם. למעשה, הקיימות או חוסר הקיימות של האני היה נושא שהבודהה סירב לדון בו. הייתה לו מדיניות שישנן שאלות מסוימות שעליהן הוא לא עונה, ואחת השאלות עליהן הוא לא ענה הייתה, "האם יש לי אני? האם אין לי אני?" הבודהה אמר שאם תאחזו בעמדה שיש לכם אני או תאחזו בעמדה שאין לכם אני, אתם תסבכו את עצמכם עם סבך של השקפות שיחסמו בפניכם את הדרך להתעוררות. לכן, הוא היה מניח לשאלה הזו ולא עוסק בה.

אבל הבודהה כן דיבר על תהליך לו הוא קרה "עשיית-אני" או "עשיית-שלי". במילים אחרות, התהליך שבעזרתו אתם יוצרים תחושה של אני. מצד שני, ישנם מקרים בהם אנחנו מכחישים שדבר מסוים הוא אנחנו או שלנו. הוא ראה את שני התהליכים האלו – עשיית אני ואי-עשיית אני – כפעולות. והשאלה בנוגע לפעולות היא, תמיד, האם הן מיומנות או לא? במילים אחרות, מתי היצירה של תחושת האני היא פעולה מיומנת, ומתי מיומן יותר להגיד שדבר מסוים הוא לא האני שלכם? אלו דרכים של יצירת אני הן מיומנות, ואלו דרכים הן לא-מיומנות? איזו דרך להגיד שדבר מסוים הוא "לא-אני" היא מיומנת ואיזו דרך לא?

בשני המקרים, המושגים של אני ולא-אני הן תפיסות, ואנחנו נעזרים בשתי התפיסות האלו כאסטרטגיות כדי למצוא אושר.

למשל, בנוגע לתפיסה של אני, כשיש לכם תשוקה ואתם רוצים להוציא לפועל את התשוקה הזו, אתם יוצרים שתי תחושות של אני. הראשונה היא תחושה של האני כצרכן. כלומר, האני שיפיק הנאה מכך שהוא הגשים את התשוקה הזו. תחושת אני שנייה היא תחושה של האני כמפיק. כלומר, האני שבאמת יוכל להוציא לפועל את התשוקה הזו. למשל, אם יש לכם תשוקה לפיצה טבעונית, האני כצרכן היא תחושת האני שלכם כאדם שיפיק הנאה מלאכול פיצה טבעונית. האני כמפיק הוא תחושת האני שיש לו את המיומנות והאמצעים כדי להוציא לפועל את התשוקה הזו. כלומר, האני שיש לו את הכסף לקנות את הפיצה או האני שיש לו יכולות להשיג את המרכיבים השונים כדי להכין את הפיצה.

עכשיו, הנושא הזה תקף לגבי כל סוגי התשוקות, גם מיומנות וגם לא-מיומנות. אפילו כדי לתרגל את הדרך, אתם צריכים את שני סוגי האני. לדוגמה, הנכבד אננדה, שהיה אחד מהחסידים הבכירים ביותר של הבודהה, אמר שצריכה להיות לכם תחושה בריאה של האני כמפיק. הוא ביטא את הנקודה כך: אתם חושבים על העובדה שישנם אנשים אחרים שהשיגו את ההתעוררות, ואומרים לעצמכם, "הם בני אדם, אני בן אדם. הם יכולים לעשות את זה, אז למה שאני לא אוכל?" זאת תחושה בריאה של האני כמפיק שמתרגל את הדרך, תחושת אני שמרגיש שהוא מסוגל ללכת בעקבות הדרך.

בנוגע לאני כצרכן, הבודהה ממליץ, כאשר אתם מרגישים מיואשים בתרגול, להזכיר לעצמכם שהתחלתם לתרגל את הדהמה כי רציתם למצוא דרך לסיום הסבל. אהבתם את עצמכם. אם תוותרו על התרגול, האם זה אומר שאתם כבר לא אוהבים את עצמכם? זאת תחושה בריאה של האני כצרכן שמתרגל את הדרך וצועד בה.

תוך כדי כך שאנחנו חיים את חיינו, אנחנו יוצרים תחושות שונות של אני סביב התשוקות השונות שלנו, בגלל שאנחנו רואים שהן מועילות כדי להשיג את הדברים המסוימים שאנחנו רוצים. במובן הזה, תחושות האני האלו הן למעשה אסטרטגיות. אסטרטגיות למציאת אושר.

עקרון זהה תקף גם לגבי לא-אני. אתם רואים שישנם דברים מסוימים בהם לא שווה לכם לחשוק, או רעיונות והרגלים מסוימים שחוסמים את דרככם ומפריעים לכם להשיג את התשוקות שלכם, אז אתם מחליטים לא להמשיך להזדהות עם הרעיונות וההרגלים האלו.

עכשיו, במהלך חיינו, אנחנו נוטים לאמץ את האסטרטגיות השונות האלו של אני ולא-אני בלי לחשוב עליהן יותר מדי. למשל, כשהייתם ילדים, אם ילדים אחרים היו מרביצים לאחות הקטנה שלכם, הייתם חושבים, "זאת אחותי. אני חייב ללכת להגן עליה”. אבל, אם אחרי שהגנתם עליה והחזרתם אותה הביתה בשלום היא התחילה לשחק עם הצעצועים שלכם – ואתם לא אהבתם את זה – אז היא כבר הפסיקה להיות האחות שלכם. היא הפכה להיות ה-"אחר".

אנחנו מאמצים ומחילים את התפיסות השונות האלו בצורה לא מודעת במהלך החיים שלנו. אבל, כשאנחנו מגיעים אל תרגול הדהמה, הבודהה מבקש מאתנו להיות יותר שיטתיים בדרך שבה אנחנו משתמשים בהן, למען המטרה של סיום הסבל. למשל, כשאתם מתרגלים את כללי האימון הרוחני, יכול להיות שיהיו דברים שעלולים להסיט אתכם מלתרגל אותם. נניח שמישהו היה מציע לכם סכום מסוים של כסף כדי לשקר: אתם חייבים להזכיר לעצמכם, "הכסף הזה הוא לא באמת שלי. הדברים שאני יכול לקנות עם הכסף יעזבו אותי בסופו של דבר”. לכן, אתם מחילים את התפיסה של אני על כללי האימון שלכם, ואת התפיסה של לא-אני על הכסף והדברים שיכולתם לקנות עם הכסף. זה עוזר לכם לדבוק בכללי האימון הרוחני.

באופן דומה, כשאתם מתרגלים ריכוז, אובייקט הריכוז הוא שלכם, והאדם שמודט הוא אתם. בנוגע לכל המחשבות המסיחות שעלולות להופיע בזמן התרגול, אתם מתייחסים לתפיסות ולפבריקציות המחשבתיות שמרכיבות במחשבות המסיחות האלו כלא-אני. זאת הדרך שבה את לומדים כיצד להחיל את התפיסות האלה, של אני ולא-אני, באופן שיטתי יותר – כך שהאסטרטגיה של אני וגם האסטרטגיה של לא-אני באמת תומכות באפשרות למצוא אושר אמיתי.

רק כשתפתחו במלאות את כל הגורמים של הדרך אתם תוכלו לשחרר את כל הדברים, להניח להם – בגלל שמצאתם אושר שכבר לא זקוק לשום אסטרטגיות – והדרך היחידה לחוות במלאות את האושר הזה היא לשחרר הכול. אתם לא צריכים להזדהות עם התפיסה של אני, ובנקודה הזו של התרגול, אפילו התפיסה של לא-אני היא משהו שאתם לא מזדהים איתו. אתם חייבים לשחרר אותה גם כן. זאת הדרך למצוא את האושר האולטימטיבי.

לכן, כדי להבין את הלימוד על לא-אני, אנחנו צריכים לראות אותו במסגרת הלימוד של קארמה. זה ההפך ממה שהרבה אנשים בדרך כלל עושים. הם הופכים את הלימוד על לא-אני לעיקר, מפרשים אותו כך שהוא אומר שאין כזה דבר אני, ואז אומרים, "ובכן, איך הלימוד על קארמה מסתדר עם זה?" והוא לא באמת מסתדר, כי זה נשמע כמו שהבודהה אומר שאין אדם אחד, אני אחד, שפועל ומחליט כיצד להתנהג – וגם אין אדם שמושפע מהפעולה. אז, למה שקארמה תהייה חשובה?

הבודהה, לעומת זאת, ניגש לנושא מהכיוון ההפוך. הוא התחיל עם העיקרון שאומר שישנן פעולות מיומנות ופעולות לא-מיומנות, וחלק מהפעולות המיומנות יכולות להיות מיומנות כל כך, עד שהן יכולות לקחת אתכם כל הדרך אל ניבאנה. תחת המסגרת של קארמה, דברי הלימוד על אני ולא-אני כפעולות של התודעה מתאימים טוב מאוד. אתם משתמשים בתפיסות של אני ובתפיסות של לא-אני כשהן מועילות למען התרגול. זאת הדרך שהתפיסות האלו עוזרות לכם ללכת בעקבות הדרך כפולת השמונה – הדרך לה הבודהה קרא הקארמה שמובילה אל סוף הקארמה. לאחר מכן, כשאתם מגיעים אל סוף הקארמה, אתם מגיעים גם אל הסוף של התפיסות של אני ולא-אני. כמו שאג'אהן סוואט היה אומר, אחרי שאתם מגיעים אל האושר האולטימטיבי, אתם לא מעוניינים לשאול אם יש או אין אני שחווה את האושר הזה. החוויה נמצאת שם, ללא צורך באסטרטגיות כדי להשיג או לשמר אותה, והיא לגמרי מספקת.

שאלות

שאלה: האם אתה יכול להסביר את ההבדל בין: תפיסת-זהות (sakkāyadiṭṭhi), אני, (attā) ותחושת העצמי (māna)? אדם עם השקפה נכונה זנח את תפיסת הזהות, את תפיסת האני ואת תחושת העצמי?

תשובה: הנושא הזה יכול להיות שיחה שלמה, אבל כדי להיות תמציתי: כעיקרון, תפיסת-זהות היא כשאתה אומר לעצמך, "אני זה". והמשמעות של "זה" יכולה להיות הגוף, התחושות, התפיסות, הפבריקציות מנטליות, ההכרה – או הדבר שיש לו את הדברים האלו, הדבר שנמצא בתוך הדברים האלו, או הדבר שמכיל את הדברים האלו בתוך עצמו. כל אחת מההשקפות האלו תחשב כתפיסת זהות. הדבר המשמעותי ביותר בנוגע לתפיסת הזהות הוא שהמחשבה "אני אותו הדבר כמו הדבר הזה" קיימת בתודעה. זה נכון גם לגבי האני (attā). לעומת זאת, מאנה (māna), שמתורגמת כתחושת העצמי, היא המחשבה, "אני הוא", או "אני קיים", אבל ללא מחשבה של "זה". במילים אחרות, תחושה של אני אך ללא הזדהות עם הגוף, התחושות, התפיסות, הפבריקציות המנטליות או ההכרה.

לפי הכתבים, תוך כדי כך שאתה משיג את השלבים השונים של ההתעוררות, אתה זונח את תפיסת הזהות כבר בשלב הראשון, במילים אחרות, כל המחשבות שאומרות, "אני הוא זה". לעומת זאת, מאנה, או תחושת העצמי, נזנחת רק בשלב האחרון של ההתעוררות. הסיבה לכך היא מכיוון שאתה עדיין צריך לאמן את עצמך בריכוז ובהבחנה. עבודת הפיתוח של האיכויות האלו בתודעה זקוקה לתחושה של "אני" – כלומר, רק התחושה שישנו "אני". אחרי הכול, כדי לפתח ריכוז והבחנה אתה צריך שתהיה לך תחושה של "אני אחראי לעשות את זה. אני עושה את זה”. ישנה סוטה, סאמיוטה ניקאיה 22:89, שבה מסופר על מתרגל שהשיג את השלב השלישי של ההתעוררות, כלומר השלב של אי-חזרה, והוא מסביר שעדיין יש לו תחושה של "אני קיים", אבל היא לא מזוהה עם אף אחד מהמצרפים. הוא משווה את תחושת האני הזו לריח של סבון שעדיין קיים בתוך פיסת בד נקייה, לאחר שהשתמשו בסבון כדי לשטוף אותה.

לכן, כשאתה מפתח השקפה נכונה בשלב הראשון של ההתעוררות, את זונח את תפיסת האני – כלומר את המחשבה, "אני הוא זה" – אבל עדיין יש לך תחושה של "אני קיים", או של "ישנו אני". רק לאחר ההתעוררות הסופית לא יהיה לך שום צורך בתחושה של "אני". אבל, אפילו אחרי ההתעוררות, אראהנטים עדיין יודעים מי הם בניגוד למי זה אדם אחר. לדוגמה, כשהם אוכלים, הם יודעים לתוך איזה פה הם צריכים להכניס את האוכל שלהם. אבל דרך ההתייחסות שלהם אל תחושת ה-"אני" הזו היא מאוד שונה משלנו.

שאלה: ישנם מורים ומורות שאומרות לנו לא להזדהות עם אירועים או תופעות. אז, כשאני שולחת מחשבות של רצון טוב אל אנשים מסוימים, אל עצמי, אירועים שהתרחשו בעבר וכך הלאה, כשאני אומרת, "מי ייתן והרצון הטוב שלי יועיל לכל היצורים החיים," האם לא עדיף להגיד, "מי ייתן ורצון טוב יועיל לכל היצורים החיים"? כשאני מדברת על רצון טוב, אני מדברת על האנרגיה הפנימית שאפשר לקרוא לה רצון טוב.

תשובה: למעשה, זה תחום שבו את צריכה לקחת אחריות על הרצון הטוב שלך. במילים אחרות, את צריכה לזכור לקחת אחריות לגבי כל נושא שקשור לקארמה. לכן, במקרה הזה, את כן רוצה להזדהות עם המשאלה לרצון טוב – בגלל שאת צריכה לזכור להמשיך לעורר בתוכך את המשאלה הזו. הרצון הטוב הזה, שאת מפתחת כחלק מהדרך, הוא לא כוח אוניברסלי או טבע פנימי שמתעורר בך בכוחות עצמו. אג'אהן סוואט היה נוהג לומר שישנם הרבה דברים שהבודהה אמר שהם לא-אני, אבל הנושא של קארמה היה נושא שלגביו הוא אמר, "זה שלך, ואת תהיי היורשת של המעשים שלך”. לכן, בעיקרון, הפעולה של שליחת מחשבות של רצון טוב היא שלך. זה תחום שבו עליך לקחת אחריות ולפתח תחושה בריאה של אני. בהקשר הזה, את יכולה לקרוא את הספר, אני ולא-אני. הספר דן בתפקיד שיש לתחושה מיומנת של אני, ולמה היא חשובה כדי לקדם את התרגול שלך.