הקדמת המחבר

אג'אהן פוּאַנג ג'וֹטִיקוֹ (Ajaan Fuang Jotiko), המורה שלי, נולד בשנת 1915 למשפחת חקלאית קטנה במחוז צַ’אנתַאבוּרִי (Chanthaburi ליד גבול קמבודיה, בדרום מזרח תאילנד. הוא התייתם בגיל אחד עשרה, גדל בסדרה של מנזרים, ובהגיעו לגיל עשרים הוסמך כנזיר. כאשר התחיל ללמוד את כללי הנזירות, לעומת זאת, הוא גילה שהנזירים במנזר שבו שהה לא היו באמת רציניים לגבי תרגול דברי הלימוד של הבודהה, והוא השתוקק למצוא מורה שיכל להעניק לו אימון התואם יותר לזה שקרא בספרים. ההזדמנות שלו הגיעה במהלך השנה השנייה שלו כנזיר כאשר אג’אהן לִי דְהַמַּהדְהַארוֹ (Ajaan Lee Dhammadharo), חבר במסורת היער התאילנדית הסגפנית שהוקמה על ידי אג’אהן מוּן בהוּרִידַהטוֹ (Ajaan Mun Bhuridatto), הגיע כדי להקים מנזר מדיטציה בבית הקברות הישן הנמצא מחוץ לצ’אנתאבורי. לאחר שנשבה בדברי הלימוד של אג’אהן לי, אג’אהן פואנג הוסמך מחדש כנזיר בפלג הבודהיסטי אליו אג’אהן לי היה שייך והצטרף אליו במנזרו החדש.

מהנקודה זו ואילך, מלבד כמה חריגות, אג’אהן פואנג בילה את כל תקופות הריטריט של עונת הגשמים1 תחת הדרכתו של אג’אהן לי, עד למותו של אג’אהן לי בשנת 1961. אחת מהחריגות האלה הייתה תקופה של חמש שנים במהלך מלחמת העולם השנייה שבה הוא תרגל מדיטציה בג'ונגלים לאורך חלקו הצפוני של תאילנד. חריגה נוספת הייתה תקופה של שש שנים שבה אג’אהן לי השאיר את אג’אהן פואנג כאחראי על המנזר בצ’אנתאבורי ונדד אל חלקים שונים בתאילנד, עד אשר מצא מקום קרוב לבנגקוק כדי להשתקע בו. כאשר ב-1957 אג’אהן לי הקים את וַאט אַסוֹקַארַאם (Wat Asokaram), המנזר החדש שלו ליד בנגקוק, אג’אהן פואנג הצטרף אליו כדי לעזור במה שהפך להיות הפרויקט המשמעותי האחרון בחייו של אג’אהן לי.

אחרי מותו של אג’אהן לי, הצפי הכללי היה שאג’אהן פואנג יהפוך לראש המנזר בואט אסוקאראם. אך המנזר, בתקופה ההיא, גדל והתפתח לקהילה כל כך גדולה ומסורבלת שהוא לא רצה את התפקיד. לכן, ב-1965, כאשר הפטריארך העליון2 של תאילנד – ששהה בואט מַאקוּט

קַאסַאטרִייַארָאם (Wat Makut Kasatriyaram), מנזר כתרו של המלך בבנגקוק – ביקש מאג'אהן פואנג להעביר את ריטריט חודשי הגשם במנזר שלו כדי ללמד אותו ואת שאר הנזירים המעוניינים בכך מדיטציה, אג’אהן פואנג קפץ על ההזדמנות.

בסך הכול, אג’אהן פואנג העביר שלושה ריטריטים בואט מַאקוּט בעונות הגשמים ונדד לאורך האזור הכפרי בעונות היבשות. למרות שרחש כבוד אישי רב לפטריארך העליון, הוא מאס מהתמרונים הפוליטיים שראה ברמות הגבוהות של מסדר הנזירות הבודהיסטי ולכן התחיל לחפש דרך לעזוב את תפקידו בואט מאקוט. ההזדמנות שלו הגיעה ב-1968, כאשר אישה בשם קהאוּן נאִי סוֹמבווּן ריַאנגְרִיט (Khun Nai Sombuun Ryangrit ) תרמה לפטריארך שטח אדמה לבניית מנזר באזור הררי, ליד חופי מחוז רַאיוֹנג (Rayong), לא רחוק מצ’אנתאבורי. אג’אהן פואנג התנדב לבלות תקופה במנזר החדש, וַאט דְהַאמַהסַאטהִיט (Wat Dhammasathit) עד שיִמָצֵא ראש מנזר קבוע. המנזר, לעומת זאת, היה ממוקם באזור מאוד עני והתושבים המקומיים לא התלהבו מהרעיון של מנזר מדיטציה מחמיר בקרבם, לכן לא ניתן היה למצוא אף אחד שיוכל למלא את תפקיד ראש המנזר. וכך קרה שזמן קצר לפני מותו של הפטריארך העליון בתאונת דרכים ב-1971, אג’אהן פואנג קיבל על עצמו את תפקיד ראש המנזר בואט דהאמהסאטהיט.

אני פגשתי אותו לראשונה זמן קצר לאחר מכן, באפריל 1974. ואט דהאמהסאטהיט נראה כמו מחנה קיץ נטוש: שלושה נזירים שחיו בשלוש בקתות קטנות, דלפק עליו הם נשענו כדי לאכול, מטבח עם מקום לזוג נזירות ומבנה קטן מעץ שהיה ממוקם בראש הגבעה – שבו אני גרתי – עם נוף דרומי לכיוון הים. האדמה נתרמה זמן קצר לאחר ששריפה כילתה את כל צמחיית המקום והגבעות היו מכוסות בעיקר בעשב מסוג קוגון3. שריפות פשטו באזור מדי שנה ומנעו מעצים להשתרש, למרות שהאזור ההררי מעל המנזר היה מכוסה ביער עבות, מוכה במלריה.

אף על פי התנאים הדלים, נראה שהייתה לאג’אהן פואנג ראייה בהירה ותבונה מעשית שאפשרו לו להתעלות מעל לתנאי הסביבה שבה הוא נמצא – שלום פנימי, שמחה ויציבות, בהם קינאתי ואותם הערצתי. אחרי שביליתי מספר חודשים בתרגול מדיטציה תחת הדרכתו, חזרתי לאמריקה ובהמשך, בסתיו של 1976, מצאתי את דרכי חזרה לתאילנד כדי לקבל הסמכה כנזיר ולהתחיל להתאמן תחת הדרכתו בשקדנות.

בהעדרי הוא התחיל לפתח קהילה קטנה אך מסורה של מתרגלים שאינם נזירים או נזירות. בתחילת 1976 ראש המנזר החדש של ואט מאקוט הזמין את אג’אהן פואנג ללמד שם על בסיס קבוע, ולמשך שאר חייו – עד למותו ב-1986 – הוא חילק את זמנו באופן שווה בין בנגקוק וראיונג. רוב תלמידיו הגיעו מהמעמד הבינוני של בנגקוק, אנשים שפנו אל תרגול המדיטציה בעבור חוזק רוחני וחוסן, לאור השינויים המהירים והמתחים שהתעוררו בחברה התאילנדית העירונית והמודרנית.

במהלך השנים הראשונות שלי בראיונג המנזר היה מקום שקט ומבודד באופן לא רגיל. חיו בו מספר נזירים בודדים וכמעט לא הגיעו אליו מבקרים. שבילי אש התחילו למתן את השריפות ויער חדש התחיל להתפתח. האווירה השקטה החלה להשתנות, לעומת זאת, בסתיו של 1979 כאשר העבודות לבניית מקדש חדש על ראש הגבעה יצאו לדרך. מכיוון שהמקדש נבנה כמעט לחלוטין בעזרם של מתנדבים, כולם היו מעורבים בעבודות – נזירים, מתרגלים שאינם נזירים וכפריים מקומיים.

בהתחלה התרעמתי על ההפרעה לשגרת המנזר השקטה, אך בהמשך התחלתי להבחין בדבר מעניין: אנשים שמעולם לא חשבו על תרגול מדיטציה שמחו לעזור בעבודות הבנייה השיתופיות בסופי השבוע; ובמהלך ההפסקות מהעבודה, כאשר המתרגלים הקבועים היו נוהגים למדוט עם אג’אהן פואנג, המתנדבים החדשים גם הצטרפו לתרגול – ובמהרה גם הם הפכו למתרגלי מדיטציה קבועים. בינתיים, אני למדתי כיצד למדוט בנסיבות שהיו רחוקות מאידיליות. אג’אהן פואנג אמר לי בעצמו כי למרות שהוא אישית אינו אוהב עבודות בנייה, ישנם אנשים להם הוא צריך לעזור וזו הדרך היחידה להשפיע עליהם. בשנת 1982, זמן קצר לאחר שעבודות בניית המקדש הסתיימו, החלו עבודות לבניית פסל בודהה גדול עם אולם התאספות בבסיסו. ושוב, תוך כדי התקדמות עבודות הבנייה, יותר ויותר אנשים שהגיעו לעזור בעבודת הבנייה נמשכו למדיטציה.

בריאותו של אג’אהן פואנג התדרדרה בעקביות בשנות חייו האחרונות. גירוי קל בעורו שהתפתח במהלך שהותו בואט מאקוט התפרץ במלוא העוצמה לפסוריאזיס, ואף תרופה – מערבית, תאילנדית, או סינית – לא הצליחה להביא לו מזור. למרות זאת, הוא הצליח לשמר לוח זמנים מתיש כמורה, אף על פי שלעיתים רחוקות הוא נתן דרשות לקבוצות גדולות של אנשים. במקום זאת הוא העדיף ללמד על בסיס אישי. הדרך האהובה עליו ללמד אנשים כיצד להתחיל לתרגל מדיטציה הייתה למדוט ביחד איתם, להדריך אותם בנוגע לקשיים הראשוניים ואז לתת להם למדוט עוד ועוד בכוחות עצמם, כדי לפנות מקום בשביל ללמד מתרגלים חדשים. גם במהלך התקפות הפסוריאזיס החמורות ביותר שלו, הוא עדיין היה מוצא זמן להדריך אנשים על בסיס אישי. כתוצאה מכך, תלמידיו – למרות שמספרם היה נמוך יותר ביחס למספר התלמידים של אג’אהן לי ומורי מדיטציה מפורסמים אחרים – היו נאמנים לו באופן אינטנסיבי.

בחודש מאי 1986, כמה ימים לאחר שפסל הבודהה הושלם, אך בטרם סיום עבודות הבנייה על אולם ההתאספות בבסיס הפסל, אג’אהן פואנג טס להונג קונג כדי לבקר תלמיד שהקים שם מרכז מדיטציה. לפתע, בשעות הבוקר ב-14 למאי, בזמן שישב במדיטציה, הוא קיבל התקף לב. התלמיד הזמין אמבולנס ברגע שהבין מה קרה, אבל אג’אהן פואנג הוכרז כמת בהגיעו לבית החולים.

מכיוון שמספר שנים לפני שנפטר אג’אהן פואנג ביקש שלא לשרוף את גופתו, מיד החלו תוכניות לבניית מאוזולאום עבורו. עליי הוטלה המשימה לאסוף ולכתוב את זיכרונותיו, לתמלל את שיחותיו המוקלטות ולפרסם אותם כספר ביוגרפי לזכרו. גיליתי, לתדהמתי, שאני יודע יותר על חייו מאשר כל אדם אחר. האנשים איתם חי כאשר היה צעיר כבר נפטרו או הזדקנו כל כך עד שזיכרונם בגד בהם. לכן כל האנקדוטות אותן סיפר לי במהלך השנים הראשונות בהן ביליתי עימו – על צעירותו ועל השנים שבילה עם אג’אהן לי – הפכו לפתע לתכנים העיקריים של הביוגרפיה שלו. המחשבה על כמות החומר שכנראה פספסתי, בהתחשב בעובדה שיכולותי בשפה התאילנדית והיכרותי עם התרבות התאילנדית עדיין היו בתהליך התפתחות, הייתה מטרידה.

זה היה מטריד אף יותר לגלות כמה מעט נותר מדברי הלימוד של אג'אהן פואנג למען הדורות הבאים. בדרך כלל הוא סירב לאפשר לאנשים להקליט את הנחיות התרגול שלו. הוא עמד על כך שדברי הלימוד היו מיועדים רק לאנשים שהקשיבו להם, כדי שיוכלו להוציא אותם לפועל בו במקום. לדבריו, ההנחיות עשויות להיות שגויות לאנשים אחרים הנמצאים בשלב שונה בתרגול שלהם. ההקלטות המעטות שכן נמצאו היו של שיחות היכרות פשוטות שהוא העביר למבקרים שהגיעו לראשונה למנזר כדי לתרום תרומה קבוצתית, או לאנשים שהיו רק בתחילת הדרך של תרגול המדיטציה שלהם. לא נמצאה אף הקלטה עם הנחיות מתקדמות יותר.

לאחר שהדפסנו את ספר הזיכרון לאג'אהן פואנג התחלתי בפרויקט משלי - העליתי על כתב את מה שהצלחתי לזכור מדברי הלימוד שלו וראיינתי חלק מתלמידיו ותלמידותיו האחרים כדי לקבל חומרים נוספים. הראיונות נמשכו יותר משנתיים והיה צורך בכמות משמעותית של עריכה כדי לחלץ דברי לימוד אותם ניתן היה להבין כחומרים כתובים, ושעשויים להיות מועילים גם לקהל הרחב. התוצאה הייתה ספר קטן הנקרא "שפת הלב". לאחר מכן, זמן קצר לפני שחזרתי לארצות הברית כדי לעזור להקים מנזר בקליפורניה, התגלתה הקלטה נוספת של אג’אהן פואנג שבה נתן הנחיות מדיטציה מתקדמות יותר לאחת מתלמידותיו. תמללתי את דבריו וארגנתי להדפסתם כעלון קטן הנקרא, "יכולת הבחנה עילאית".

הספר שאתה מחזיק בידך הורכב משלושת ספרים אלו. עיקר החומר הכתוב הגיע מהספר שפת הלב, למרות שחלקים ממנו הושמטו מכיוון שהתייחסו למקרים ייחודיים לתרבות התאילנדית, או משום שמשחקי המילים וההלצות הפכו אותם לבלתי ניתנים לתרגום. אג’אהן פואנג אהב משחקי לשון – חוש ההומור שלו היה אחד הדברים הראשונים שמשך אותי אליו – ורבות ממימרותיו היו בלתי נשכחות בדיוק מסיבה זו. למרבה הצער רוב הקטעים האלו אִבְדוֹ את משמעותם כאשר תרגמתי אותם לאנגלית, וההסברים שהייתי צריך להוסיף לקטעים כדי להעביר את משמעותם היו הופכים אותם למסורבלים וארוכים. לכן בחרתי להשמיט כמעט את כל הקטעים למעט כמה בודדים, כמו הסיפור על ה-"אשפה", כדי לתת לקוראים מושג לגבי הדרך שבה אג’אהן פואנג נהג לשחק עם מילים.

בנוסף לקטעים מתוך הספר שפת הלב, צירפתי את רוב הקטעים מהספר אבחנה עילאית, ביחד עם קטעים נבחרים מספר הזיכרון על אג’אהן פואנג. בחלק מהמקרים נאלצתי לשכתב את האנקדוטות כדי להנגיש אותן לקורא המערבי, לכן לא כל הקטעים הם תרגום ישיר מהספרים הנ"ל. הייתי זהיר לאורך כל הדרך, יחד עם זאת, לתרגם את המסר של אג’אהן פואנג בצורה מדויקת ככל הניתן.

במהלך הרכבת ספר זה הזדמן לי להרהר על מערכת היחסים שבין המורה לתלמיד, ובין התלמיד למורה, כפי שיחסים אלו באים לידי ביטוי בתאילנד – וגם על יחסי הגומלין שהיו לאג’אהן פואנג עם תלמידיו, נזירים ושאינם נזירים. הוא סיפק אווירה של חמימות וכבוד בה תלמידיו יכלו לשוחח עימו על הבעיות המסוימות בחייהם ובתודעתם, וזאת בלי לגרום להם להרגיש כמו לקוחות או מטופלים, אלא כבני אדם להם הציע נקודת ייחוס יציבה בנוגע לחייהם. למרבה הצער, מאז חזרתי למערב, אני רואה שמערכות יחסים כאלו חסרות ביננו. אני מקווה שכאשר הבודהיזם יתבסס כאן, בארצות המערב, מערכות יחסים כאלו יתבססו גם כן – למען הבריאות המנטלית והרוחנית של החברה שלנו בכללותה.

קבוצת אנשים תאילנדים שאלה אותי פעם מהו הדבר המדהים ביותר שראיתי באג’אהן פואנג. הם קיוו שאזכיר את יכולת קריאת המחשבות שלו, או כוחות על טבעיים אחרים. למרות שהיכולות האלה אכן היו קיימות – יכולתו לקרוא את תודעתי הייתה מופלאה – השבתי להם שהדברים המדהימים ביותר שמצאתי בו היו החביבות והאנושיות שלו: בכל שנותינו יחד הוא מעולם לא גרם לי להרגיש שאני הייתי מערבי או שהוא היה תאילנדי. התקשורת ביננו תמיד התקיימה ברמה ישירה, בין אדם לאדם, וחצתה הבדלים תרבותיים. אני יודע שרבים מתלמידיו ותלמידותיו האחרים, אף על פי שלא היו מנסחים זאת בדיוק בצורה כזו, הרגישו בו את אותה האיכות.

אני מציע הספר הזה כדרך לשתף חלק ממה שאני למדתי מאג’אהן פואנג, ומקדיש אותו, בהוקרה עמוקה, לזכרו. הוא אמר לי פעם שאילולא היה פוגש את אג’אהן לי הוא לעולם לא היה מכיר את השמחה של החיים. אני חב לו חוב זהה.